יום שישי, 1 באפריל 2011

שלד מעובה

תולדות חייה

הונגריה:

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921 בבודפשט שבהונגריה.היא נולדה בשם אניקו (אנה) סנש, להוריה קתרינה ובלה סנש, אביה היה עיתונאי סופר ילדים ידוע בארצו ואף שנפטר כשהייתה ילדה בת שש, אישיותו השפיעה עליה כל חייה.המשפחה הייתה משכילה ומתבוללת.   סנש התקבלה לבית ספר הונגרי פרוטסטנטי לבנות, אך כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה מימוש הבחירה מסיבות אנטישמיות.חנה ניגנה בפסנתר ועסקה בפעילות חברתית, תרבותית וספורטיבית. היא קראה הרבה, הצטיינה בלימודיה ומגיל צעיר שלחה ידה גם בכתיבה וניהלה יומן. ב- 7.12.1938 כתבה ביומנה: "אינני יודעת אם סיפרתי כבר שהנני ציונית... הכרה ברורה לי שזהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית ושהמפעל הנהדר בארץ ישראל אינו עורבא פרח. אני יודעת שקשה יהיה, אבל הכל כדאי". היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח האנטישמיות בהונגריה.
 באותם ימים גם החלה ללמוד עברית, לקרוא על יהדות, ציונות וארץ ישראל. במקביל לשנת הלימודים האחרונה בבית ספר תיכון הצטרפה לתנועת נוער ציונית ובסיום בחינות הבגרות עלתה בספטמבר 1939 לארץ ישראל ואימצה שם עברי – חנה.

קטעי יומן

בודפשט 17.7.1938 (נכתב בעברית)היום יום הולדתי. אני בת שמונה עשרה.כל כך קשה לדמות שאני כבר "זקנה" כזאת. אבל אני יודעת שאלו השנים היותר יפות בחיי ואני מתענגת מדעת הנעורים האלה. אני שמחה על חיי, על כל הסובב אותי, מאמינה בעתיד.הרעיון שלי ממלא אותי כולי ואני מקווה שאוכל להגשים אותו בלא אכזבה.
המכרים, והרבה קרובים, אומרים כי אתאכזב בארץ. אינני חושבת שאין לי מושג נכון על המצב בארץ ואני יודעת כי האנשים החיים שם הם עם שגיאות וחטאים.
אני אוהבת בארץ את האפשרות לעשות מדינה יהודית, מצוינת, יפה, והעתיד תלוי בזה. אני רוצה לעשות הכל, כל אשר אעצור כוח, לקרב החלום הזה אל הממשות או להפך, הממשות אל החלום.


בודפשט 27.10.1938אינני זוכרת אם ספרתי כבר שאני ציונית.מלה זו אומרת הרבה מאוד.אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה שעכשיו אני יהודיה בעלת הכרה, ובכל מעודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה.
נקל להבין שרעיון זה לא נולד בן לילה. לפני שלש שנים, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קרבו אותי בינתיים לרעיון זה. כמה שמחה אני שהגעתי אליו. עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגלי ורואה לפני מטרה אשר כדאי לעמול למענה. אתחיל ללמוד עברית, אבקר בחוג העוסק בכך – במלה אחת רוצה אני לפעול במרץ.
השתניתי לגמרי וכה טוב לי ככה. האמונה נחוצה מאוד לאדם וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים לריק, שהוא ממלא תפקיד. את כל אלו נותנת לי הציונות. ולא אכפת לי שאני שומעת הרבה דעות מנוגדות. העיקר בשבילי שאני מאמינה בהגשמת הציונות. הכרתי הברורה היא כי זהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית וכי המפעל הנהדר בארץ ישראל הולך ומוקם על יסוד איתן. אני יודעת שיהיה קשה אבל הכל כדאי.

בודפשט 20.11.1938רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ ישראל. כל מה שקשור לשאלה זו מדבר אל לבי – כל השאר אינו חשוב.מובן שבשיטתיות לומדת אני רק דבר אחד – עברית. אני ממשיכה בלימוד זה באינטנסיביות רבה. אני כבר יודעת מעט. [למשל: ("גם יודהת קטן עברית" ,(כך נכתב בעברית ביומנה].
כבר ברור לי שאבחר במקצוע חקלאי, יתכן שאלמד לעבוד במשק חלב או בתעשיית הגבינה. בחורה אחת, שכבר הייתה בארץ ישראל, השיאה לי עצה זו. היא סיפרה בהתלהבות על החיים בארץ. כמה טוב היה להקשיב לדבריה!
כל מה שיכול להסב לנו, בתורת יהודים, נחמה, שמחה ומעט יופי מגיע משם, מארץ ישראל.

ניתוח:

מתוך הקטעים ביומן שלה אפשר לראות את האופי של חנה סנש.
היא אדם אופטימי ,רואה טוב. היא אדם חולם,שיש לו חזון. החלום האישי שלה היה לעלות לארץ והחלום הלאומי שלה היה הקמת מדינה יהודית בא"י.
רואים מתוך קטעים אלה שהזהות האישית שלה מאוד חשובה לה. היא גילתה את יהדותה והחליטה שהיא לא מתביישת בה למרות האנטישמיות אלא היא לומדת עליה. היא התקרבה לציונות והחליטה ללמוד עברית למרות שזה לא היה פשוט.
העליה לארץ היה משהו מנוגד לדעת הוריה ואע"פ כן החליטה לעלות כי האמת שלה היה חשובה לה יותר והאידיאולוגיה שלה היא זו שהכתיבה לה את דרך חייה.
ארץ ישראל:

בשנת 1939 בספטמבר עלתה לארץ-ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל-שוחט בנהלל, אך זמן רב עבר עד שהידיעות על איימי השואה הגיעו לארץ ובינתיים מסיימת חנה  לימודיה בנהלל ומחליטה להצטרף לקיבוץ הקטן קיסריה/שדות ים, קיבוץ שזה מקרוב התיישב על גבעות החול שלחוף הים, מדרום לכפר הבוסני/ערבי קיסריה של אז והיום העיר העתיקה קיסריה.
 בסיום לימודיה הצטרפה בדצמבר 1941 לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים.ניכר שחבריה בקבוצה עמדו עד מהרה על אישיותה וכשרונותיה, נתנו בה אמון ובחרוה לתפקידים אחראיים ומרכזיים..היא עבדה במחסן הקיבוץ והחלה למלא תפקידים מרכזיים, בין השאר כחברת ועדת הביטחון. היא המשיכה בכתיבה ושירה "ההליכה לקיסריה" ("אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים...") היה לימים לאחד השירים הידועים בישראל בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד.

.   הדאגה לאם ולאח ולכלל היהודים שנותרו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה נתנה ביטוי ביומנה, בו כתבה ב-8.1.1943: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא".



קטעי יומן

נהלל 23.9.1939
זה ארבעה ימים אני נמצאת כאן, הנני בעמק יזרעאל בנהלל. סוף סוף הגעתי הביתה, לארץ ישראל. עוד אינני מכירה את בית הספר, אני נמצאת במקום יומיים בלבד וטרם הספקתי לראות הכל, אבל האוירה של הארץ כה טובה והאנשים כה ידידותיים, נדמה לי שאני נמצאת בתוכם כבר הרבה הרבה זמן.
אינני שוכחת לרגע שאני משקיפה על הכל מנקודת ראות אידאלית ושעוד נכונו לי ימים קשים. מטרת חיי, יעודי, הם שקושרים אותי לארץ, ברצוני לא לחיות סתם אלא למלא יעוד. אבל הן כל מי שחי כאן ממלא יעוד.

נהלל 17.2.1940
לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים, על גלויה מבודפשט ששלחה אווה מנשף של איזו חברה ועל ידי הפצועות מעבודה.
לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים ולבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת?
אבל כעבור רגע נחה דעתי, אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה, פה בארץ ישראל מקומי. רק שאלה אם בחרתי בדרך הטובה, אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה, יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך.  

נהלל 14.5.1940
ישבתי ולמדתי מתוך מחברת של חקלאות כללית ופתאום הציקה לי מחשבה – כמה אני סגורה כאן מהעולם! ומנין לי הסבלנות ללמוד ולהתכונן לבחינה בשעה שבאירופה מתחולל הקרב הגדול ביותר בתולדות האנושות. והרי לפנינו ימים שיקבעו את עתיד העולם.
המלחמה באירופה מתפשטת על פני שטחים ענקיים ומובן הוא הפחד פן תגיע גם לארצנו. בכל העולם מתיחות. גרמניה מתחזקת מיום ליום, ואם העולם כולו עומד על פי תהום, קשה להתעסק בשאלות קטנות ועוד יותר קשה להאמין בחשיבות מעשה היחיד.

נס ציונה 21.9.1941
ערב ראש השנה, שנתיים מאז עזבתי את הבית, את אמא. מה הייתי מדברת עם אמא לו נפגשנו? יכולתי להגיד לה את שהרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה, יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפני – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיניי.
נדמה לי שהברירה אינה בידי, טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אם גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה.
אבל האם יש בי כוח וכשרון להגשים את כל אשר ארצה? והאם נכון יהיה רצוני?
הרוב אומרים כי בעיניי יש ערך לדברים אחרים ועל כן קוראים לי – אידיאליסטית. זה מצחיק אותי, לו רציתי להיות אחרת לא הייתי יכולה.לא יכולתי שלא  לחפש את הנכון בעיניי, ולא יכולתי שלא לנסות להגשים אותו, אין זו זכותי – זה טבעי.
המאמינה אני באלוהים? אינני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטויי לכוחות מוסריים הקיימים בעיניי. אני מאמינה, למרות הכול, שהעולם נברא לטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב,
כל אלו מילים. החיים ידברו, החיים יעידו. אני יודעת שדברי הם דברי אדם שהכיר מעט מאוד מהסבל והרוע אשר בעולם.הדרך עודנה לפניי.

שדות ים 25.12.1941זה כמה ימים הנני שוב בשדות ים והפעם לא עוד אורחת אלא מועמדת. אותי משך עתידה של קיסריה, התפקידים אשר לפניה, המצב ההתחלתי, הרכב החברה.
אני נכנסת מתוך החלטה ותקווה שיהיה זה מקומי הקבוע ובכל זאת, לי עצמי מעניין לשמוע את קול ההיסוס התת-הכרתי – ואולי בכל זאת לא?

שדות ים 2.1.1942
אנסה לכתוב מעט, אמנם ידי קפואות כמעט מהקור - בחוץ סערה איומה, חמישה אוהלים רובצים אחרי הלילה הזה. "שלנו" לא נפל אבל הרוח נהמה סביבו מכל צד, החול כיסה את הכול והמיטה שלי התנועעה בקצב מונוטוני ללא הפסק.  
לבשתי שכבה על גבי שכבה, נכנסתי לאחד החדרים כי באוהל אי אפשר להימצא, ואני חושבת לכתוב על זה שהנה, בלי להרגיש דבר עברנו לשנת 1942.
קשה להאמין שהגשם האפור הזה יפסק פעם וכך הדבר עם המלחמה.
ספק אחד גדול מלווה אותי כל הזמן בעבודה. תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת. ואני שואלת את עצמי -  האם באמת זהו תפקידי? אני מוכנה לעשות את העבודה אבל אני מרגישה בי כוח בלתי מנוצל והוא כל כך מעיק.
יתכן ותקופה זו היא רק תקופת מעבר ובכל זאת – הנה עברו עלי שלוש שנים בארץ, השנים הפוריות ביותר ללימודים, להשתלמות, ואמנם היו אלו גם שנות לימוד, לימוד חיים, שנים חשובות, הקובעות בחיי, אבל אני מרגישה שבהתפתחותי לא הגעתי למה שיכלתי והייתי צריכה להגיע. אין זה רק צערי שלי, אותה בעיה יש לרבבות בני נוער יהודי. אבל על כל אחד להילחם את מלחמתו.
על אמא, על אחי – אני שותקת. כל כך קשה לאמר מילה. אני נבהלת מהמרחק העצום שמפריד ביננו. לפעמים לא אוכל להאמין שנתראה עוד. ההיגיון אומר שכן אך אין די בזאת.

שדות ים 22.4.1942
אני חושבת לא מעט על גיוס. כל הארץ נתבעת לגיוס, למען מאמץ המלחמה ההולכת וקרבה אלינו. דעתי היא שבקיבוץ אני מגויסת בחזית העבודה אשר אינה קלה מהגיוס שאליו נתבעות הבחורות בצבא, ובכל זאת יש מעין הרגשה של אי מילוי תפקיד.
ואולי הסיבה היא זו, שאין עדיין בקיבוץ מתיחות מכסימלית לקראת המלחמה.הרבה בחורות בין כה וכה אינן יכולות ללכת לצבא, ואלו שיכולות, שאין קשרי משפחה שמעכבים בעדן, צריכות ללכת.
אני בכל זאת חושבת ללכת לא לצבא האנגלי כי אם לנוטרות. אמנם התפקידים בצבא יכולים כיום לספק יותר, אבל החשוב, ברגע זה, הוא הביטחון שגדודים אלו משמשים את הגנת הארץ, באופן ישיר, בלתי אמצעי, בו בזמן שהצבא האנגלי יכול לצאת כל רגע את הארץ.

שדות ים 22.8.1942"שלומי טוב רק שערותיי הלבינו קצת" כותבת אמא. מהו שהלבין את שערותיה – זה מבצבץ בין השורות. עד מתי ימשך כל זה? מסווה חיוך על הפנים, והקרובים כה רחוקים.
לפעמים יש לי צורך לקרוא את הווידוי של יום הכיםורים: אשמתי, גזלתי, כיחשתי, ניאצתי – כל החטאים כאחד כולם כלפי אדם אחד.
נדמה לי שעד עכשיו לא התגעגעתי ממש. אבל עכשיו, יש שזה תוקף אותי ואני חרדה לאין סוף, אם אספיק עוד.

שדות ים קיסריה, 8.1.1943היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא.
במידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל זאת לאפשרי והכרחי, וחשבתי לקום ולעשות.
...לפעמים, כשאני חושבת על אמא ועל אחי תוקף אותי פחד איום, האם נתראה עוד? ושאלה מנקרת ונוקבת – המותר היה, האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?
פעם, בעובדי במספנה, שאל אותי א. ככה סתם, אם אני "טובה". התחלתי להרהר בשאלה. אולי לא, אינני טובה. לאלו שקרובים אלי, שאוהבים אותי, שטובים אלי, אכזרית אני. רק למראית עין טובה אני. למעשה יש לי לב קשה כאבן ליקרים לי, ואולי גם לעצמי.

שדות ים קיסריה 22.2.1943
כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב8.1.43 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפל"מח ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי.
אחרי מלים מעטות התברר שנושא השיחה אחר – מתארגנת פלוגת פל"מח שתפקידה... בדיוק כמו שהרגשתי אז... הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות כזאת! ותשובתי היתה כמובן שהנני מוכנה ללא כל היסוסים.
הדבר עוד בגדר תכנית, אולם הוא הבטיח לפנות בעיניין זה לועדת הגיוס, כי הוא רואה אותי כמתאימה לתפקיד זה מהרבה בחינות.
אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עלייתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי.
וכעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליות שבו.
יתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה - העניין נדחה, או שלא ייקחו אותי. אבל אני חושבת שיש בי את תכונות המכשירות אותי במידה מרובה דווקא לתפקיד זה ואלחם בכל יכולתי בעדו.

שדות ים קיסריה, 29.5.1943
אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר.נדמה לי שכלפי חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאת את עבודתי היומיומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכל כאילו ממרחק.
את הכל אני רואה כבר מבחינה זו – האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. אינני רוצה להתקשר לאנשים, יותר קל ללכת. לא, זה שקר, דווקא עכשיו הייתי רוצה אדם קרוב לי.
יש דברים שאין לבטא אותם. האדם נוטה לטשטש אותם ומדמה לעצמו שכל עוד המלה לא נאמרה אין הדבר קיים. אני מבקשת ומתפללת רק לדבר אחד, לבל תמשך זמן רב הצפייה, שאגיע למעשים בקרוב. והשאר – אינני מפחדת מכלום, אני בטוחה בעצמי ואני מוכנה לכל.

שדות ים קיסריה 11.1.1944
השבוע אסע למצריים. מגויסת-חיילת, על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפני – אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן.
(כך מסתיים היומן)                 

ניתוח:  
מתוך הקטעים ביומן שלה אפשר לראות את צינותה של חנה סנש.
חנה בחורה יוזמת, מעשית, מתמקדת במטרתה.
בקטעים אלה אנו רואים עד כמה חנה שאפה להגיע לא"י למרות כל הקשיים שסבבו אותה.
חנה עושה הכל על מנת להילחם על א"י, ולהגיע אליה.

יום חמישי, 31 במרץ 2011

השליחות:

מלחמת העולם השנייה היא המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. כ-59 מיליון איש, מתוכם כ-40 מיליון אזרחים, נהרגו במלחמה‏.
בזירה האירופית החלה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי. בזירה האסייתית החלו אירועי המלחמה עם תחילת מלחמת סין-יפן השנייה ב-7 ביולי 1937, והסתיימו ב-15 באוגוסט 1945 עם כניעת יפן לארצות הברית, וב-9 בספטמבר עם כניעתה הפורמלית של יפן לסין.


באותו זמן הבריטים שלטו בארץ ולכן הינודים הבינו שהם חייבים להתגיס לצבא הבריטי כדי להגן על עצמם. למרות שהם לא רצו לעזור לבריטים בגלל שהבריטים הבטיחו הבטחות ולא קימו, אבל למרות זאת הם החליטו להצטרף ולכן המון חיילים יהודים התגיסו לצבא.

.אל חנה פנה  יונה רוזנפלד-רוזן מקיבוץ מעגן, חבר פלמ"ח ומצנחני היישוב, והציע לה להצטרף לקבוצה שתצא אל מעבר לקווי האויב הנאצי במטרה לארגן ולהציל יהודים. היא לא היססה לרגע – והתנדבה לשליחות שממנה לא שבה.
בנובמבר 1943 התנדבה חנה לצבא הבריטי,והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. חנה עברה גם קורס אלחוט של ה"הגנה" ברמת הכובש, אחר כך גויסה לחיל האוויר הבריטי.
ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית.
 ובינואר 1944, לאחר שעברה קורס צניחה ברמת דוד, יצאה למצרים לאימונים נוספים ובהמשך לבארי, בדרום איטליה. תפקידיה מטעם הבריטים היו מודיעין ומילוט צוותי אוויר שנפלו בשבי או צנחו ממטוסיהם שנפגעו. בעיניה, מטרתה העיקרית הייתה זו של הנהגת היישוב וה"הגנה" הצלת יהודים וארגונם להגנה עצמית. ערב צאתה לשליחותה כתבה: "אני הולכת מתוך שמחה, מתוך רצון חופשי ומתוך הכרה ברורה של קשיים. אני רואה זכות בהליכתי וגם חובה". בין כינוייה לצורך השליחות: אניקו, הגר, מדליקת הגפרור CORTING, GEORGE,, MINNIE. בחודש מארס 1944 צנחה יחד עם אבא ברדיצ'ב, ראובן דפני ויונה רוזן בשטחים שבידי הפרטיזנים ביוגוסלוויה, במטרה לחצות את הגבול ליעדה – הונגריה.  
לפי התכנון הייתה חנה סנש אמורה לעבור יחד עם יואל פלגי ופרץ גולדשטיין אולם היא חצתה את הגבול בנפרד, ב- 9 ביוני 1944חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים ונלכדה מייד. כעבור זמן מה עברו ונלכדו גם שני הצנחנים האחרים ונכלאו באותו כלא, בבודפשט. הם נשלחו לגרמניה, פלגי הצליח לברוח מהרכבת וגולדשטיין נרצח במחנה אורניינבורג. חנה סנש נשלחה לכלא בבודפשט, שם נחקרה בעינויים עונתה קשות בכלא ואף הופגשה עם אמה כאמצעי לחץ לגלות סודות צבאיים, בין השאר את צופן הקשר במכשיר שהיה בידיה. היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת(שהרי נולדה בהונגריה),  ובמשפטה שנפתח ב- 28 באוקטובר הודתה רק שבאה להציל יהודים והטיחה דברים קשים בשופטים ההונגרים, משרתי הכובש הנאצי. היא נידונה למוות לפנישהסתיים משפטה,היא סירבה לבקש חנינה ואף סירבה לכסות עיניה מול כיתת היורים.
ערב הוצאתה להורג ב- 7 בנובמבר 1944(כ"א בחשוון ה'תש"ה), בהיותה בת 23, כתבה לאמה: "אמא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין כאן צורך עוד במילים... באהבה אין קץ, בתך"
חנה סנש
בת קתרינה ובלה
בית העלמין הצבאי: הר הרצל
אזור: א     חלקה: 19     שורה: 2     קבר: 1








 

יום רביעי, 2 בפברואר 2011

מאמר בנושא -גיבורות השואה בזיכרון הקולקטיבי.

הכמיהה לגיבורים היא צורך משותף לכל חברה. בנוסף להיותו מוקד להזדהות לאומית מגלם הגיבור את מיטב התכונות אותן מבקשים להנחיל לדור הצעיר.-יש כמה וכמה סוגים שונים של גיבורים: פיסיים ורוחניים – שזכו להערצה במהלך הדורות: אלים, נביאים, משוררים, כמרים, פילוסופים ומלכים. כל אלה היו מוקד להערצה בכל דור ודור. בחייהם ובמותם, בניצחונם ובתבוסתם, היוו גיבורים אלה סמל ודוגמה לכל ציבור שחיפש הנהגה, חסות, צדק ויושר – ממוקדים בדמות אחת – זו שתהיה לו לאב, למופת ולמושיע, גם במצבים שלכאורה אין מהם ישועה.
אבל גם צריך לזכור שבניהם  היו לא מעט נשים שזכו בתואר 'גיבורת שואה'.
ובעקבות זאת  הופנו הזרקורים למקומה של האשה בשואה ולשאלת הגבורה הנשית.
מאמר זה עוסק באחדות מגיבורות אלו ובמקומן בזיכרון הקולקטיבי של ציבורים שונים בארץ, באירופה ובארה"ב. אילו גיבורות נקלטו בתודעת הציבור ומדוע הועמדו דווקא הן באור הזרקורים? האם שונה דימויין באופן מהותי מהמציאות ההיסטורית של חייהן ופעילותן. 
ומה לגבי 'גיבורות אקטיביות' ברמה הבינלאומית? כאן עולות מספר דמויות, ביניהן: צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, חנה סנש,- אחת מ- 32 השליחים-צנחנים שנשלחו על ידי היישוב לאירופה הכבושה, נתפסה על ידי ההונגרים והוצאה להורג בבודפשט בנובמבר 1944. עצמותיה הועלו ארצה בשנת 1950 ונטמנו בטקס ממלכתי בהר הרצל.
סיפור הנצחתה של חנה סנש קשור אף הוא בתהליכים פוליטיים פנים-יישוביים ופנים-ישראליים. באותה עת חדרה לארץ האויב צעירה נוספת שנתפסה, נכלאה, נשפטה, עונתה והוצאה להורג – חביבה רייק. שתיהן זכו לתואר 'גיבורות', שתיהן מופיעות בספרי היסטוריה של עם ישראל, על שם שתיהן נקראו קיבוצים – להבות חביבה ויד חנה. אולם בעוד ששמה של סנש מוכר בתפוצות, במיוחד במרחב החרבות הדובר אנגלית וגרמנית (שלא לדבר על הונגרית), שמה של רייק ידוע לקומץ קטן של אנשים בלבד, אפילו בתוך סלובקיה. מדוע? עוד בשנות הארבעים הוצגה חנה סנש כדמות הרומנטית יותר מבין השתיים. מדובר היה בבתו של סופר הונגרי ידוע, בת למשפחה מתבוללת, שהתיתמה מאביה בנעוריה ולאחר מכן מצאה את דרכה לתנועה הציונית. בשונה מרייק, אף היא יתומה אך ממשפחת פועלים פשוטה מסלובקיה, היא השאירה מזוודה מלאה שירים, ואלה הפכו לשירי תנועות הנוער, שלפחות אחד מהם, 'אשרי הגפרור', הוא חלק קבוע של טקסי יום השואה עד עצם היום הזה. שתיהן נידונו למוות על ידי משטרים מקומיים ששיתפו פעולה עם הנאצים. אך בעוד שרייק הוצאה להורג יחד עם כל יהודי האזור בו נתפסה, הוצע לסנש לבקש חנינה ובכך להציל את חייה. היא סירבה להתחנן על נפשה בפני השלטונות ההונגריים והובלה אל מותה בפני כיתת יורים. אקט זה,שנודע ברבים עם תום המלחמה, העלה אותה לדרגת גבורה ייחודית בעיני הציבור. בשנות החמישים עלה סיפורה של חנה סנש לכותרות מספר פעמים: בפעם הראשונה, בעת שעצמותיה הועלו ארצה בשנת 1950; בפעם השנייה, כשאמה יצאה להגנת הקבוצה הקומוניסטית בקיבוץ יד חנה; בפעם השלישית כשאמה מסרה עדות ב'משפט קסטנר', שהיה אולי המשפט הפוליטי החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל.
היבט האישיותי הרומנטי, המשפטי, האידיאולוגי והפוליטי הביא את דמותה של חנה סנש לתשומת ליבם של סופרים ומחזאים ברחבי העולם. כבר בשנת 1947 ביססה הסופרת האמריקנית מרי סירקין את ספרה 'אשרי הגפרור' על סיפור חייה של חנה סנש. בשנות החמישים נכתבו עליה מספר מחזות כולל המחזה 'חנה סנש' מאת אהרון מגד בשנת 1958. ההצגה עלתה על הבמה לא רק בישראל אלא בגרמניה ובארה"ב, ובכך הגיע דבר גבורתה למרחבי התרבות של דוברי גרמנית ואנגלית. במהלך הזמן נכתבו עליה מחזות וספרים נוספים: ספר שהיה מבוסס על יומנה ושיריה; ספרו של אנתוני מסטרס 'הקיץ שדמם'; מחזהו של דוד שכטר 'חנה סנש'; יצירתה הספרותית של רות ויטמן 'מבחנה של חנה סנש'; ספרה של מקסין שור 'חנה סנש: שיר של אור'; ספרו של שכנה לשעבר מבודפשט, פיטר היי, 'גיבורים פשוטים'; ספרה של לינדה אטקינסון 'בלהבה בוערת'; ולבסוף סרטו של מנחם גולן, 'מלחמתה של חנה סנש'. ברור היה, כיצד מספרם הרב של ספרים, מחזות וסרטים באנגלית אפשרו לסיפורה של חנה סנש לעבור את מחסום התרבות העברית, להחדיר את דמותה לתוך מרחבי תרבות שונים ברחבי העולם, ולהופכה לגיבורת שואה 'בינלאומית'.
כיצד נבנית גיבורת שואה בעין הציבור? כפי שראינו, המציאות ההיסטורית של פעילותה הינה רק מרכיב אחד, לאו דווקא מרכזי, בהיווצרותה. גורמים פוליטיים, לוקאל-פטריוטיזם, חשיפה, פרסום מכוון בשפה הנכונה וסתם מזל הינם לעיתים מרכיבים בעלי חשיבות מאותה מדרגה. וכמובן, פעם אחר פעם ניכר עד כמה הנתיב המוליך מהיסטוריה אל הזיכרון עובר דרך אולפן ההפקות. שם עדיף שהגיבורות תהיינה יפות וצעירות האם אי פעם הופיעה בסרט גיבורת שואה זקנה ומכוערת? 
כותר: חגרה בעוז מותניה: גיבורות השואה בזיכרון הקולקטיבי
מחברת: תידור, יהודית באומל
תאריך: תשנ"ו , גליון יג
שם כתב העת: דפים לחקר תקופת השואה