ארץ ישראל:
בשנת 1939 בספטמבר עלתה לארץ-ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל-שוחט בנהלל, אך זמן רב עבר עד שהידיעות על איימי השואה הגיעו לארץ ובינתיים מסיימת חנה לימודיה בנהלל ומחליטה להצטרף לקיבוץ הקטן קיסריה/שדות ים, קיבוץ שזה מקרוב התיישב על גבעות החול שלחוף הים, מדרום לכפר הבוסני/ערבי קיסריה של אז והיום העיר העתיקה קיסריה.
בסיום לימודיה הצטרפה בדצמבר 1941 לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים.ניכר שחבריה בקבוצה עמדו עד מהרה על אישיותה וכשרונותיה, נתנו בה אמון ובחרוה לתפקידים אחראיים ומרכזיים..היא עבדה במחסן הקיבוץ והחלה למלא תפקידים מרכזיים, בין השאר כחברת ועדת הביטחון. היא המשיכה בכתיבה ושירה "ההליכה לקיסריה" ("אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים...") היה לימים לאחד השירים הידועים בישראל בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד.
. הדאגה לאם ולאח ולכלל היהודים שנותרו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה נתנה ביטוי ביומנה, בו כתבה ב-8.1.1943: "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא".
קטעי יומן
נהלל 23.9.1939
זה ארבעה ימים אני נמצאת כאן, הנני בעמק יזרעאל בנהלל. סוף סוף הגעתי הביתה, לארץ ישראל. עוד אינני מכירה את בית הספר, אני נמצאת במקום יומיים בלבד וטרם הספקתי לראות הכל, אבל האוירה של הארץ כה טובה והאנשים כה ידידותיים, נדמה לי שאני נמצאת בתוכם כבר הרבה הרבה זמן.
אינני שוכחת לרגע שאני משקיפה על הכל מנקודת ראות אידאלית ושעוד נכונו לי ימים קשים. מטרת חיי, יעודי, הם שקושרים אותי לארץ, ברצוני לא לחיות סתם אלא למלא יעוד. אבל הן כל מי שחי כאן ממלא יעוד.
נהלל 17.2.1940
לפני כמה ימים נפל מבטי על שני דברים, על גלויה מבודפשט ששלחה אווה מנשף של איזו חברה ועל ידי הפצועות מעבודה.
לרגע שאלתי את עצמי את השאלה: האם לא הייתה זו רומנטיקה טיפשית, נגד האינסטינקט, לעזוב את החיים הקלים ולבחור בחיים של עבודה קשה, של פועלת?
אבל כעבור רגע נחה דעתי, אני יודעת: לא הייתי יכולה לחיות אותם החיים של הגולה, פה בארץ ישראל מקומי. רק שאלה אם בחרתי בדרך הטובה, אני חושבת שכן. אני חושבת שלא אהיה פועלת פשוטה, יש לי רצון לחפש את האפשרויות להיטיב, לגדול, לעזור, ואני מקווה שאולי תהיה לי גם יכולת לכך.
נהלל 14.5.1940
ישבתי ולמדתי מתוך מחברת של חקלאות כללית ופתאום הציקה לי מחשבה – כמה אני סגורה כאן מהעולם! ומנין לי הסבלנות ללמוד ולהתכונן לבחינה בשעה שבאירופה מתחולל הקרב הגדול ביותר בתולדות האנושות. והרי לפנינו ימים שיקבעו את עתיד העולם.
המלחמה באירופה מתפשטת על פני שטחים ענקיים ומובן הוא הפחד פן תגיע גם לארצנו. בכל העולם מתיחות. גרמניה מתחזקת מיום ליום, ואם העולם כולו עומד על פי תהום, קשה להתעסק בשאלות קטנות ועוד יותר קשה להאמין בחשיבות מעשה היחיד.
נס ציונה 21.9.1941
ערב ראש השנה, שנתיים מאז עזבתי את הבית, את אמא. מה הייתי מדברת עם אמא לו נפגשנו? יכולתי להגיד לה את שהרגשתי אתמול, לחץ חזק וקשה, יכולתי לבכות. כי הרגשתי: שתי דרכים עומדות לפני – לחפש את אושרי הפרטי ולהעלים עין מהשגיאות אשר מסביבי או להשקיע כוחות במלחמה הורסת וקשה בעד דברים שהם טובים ונכונים בעיניי.
נדמה לי שהברירה אינה בידי, טמונות בי תכונות הקובעות את דרכי, אם גם אכיר את כל הקושי והסבל הכרוכים בה.
אבל האם יש בי כוח וכשרון להגשים את כל אשר ארצה? והאם נכון יהיה רצוני?
הרוב אומרים כי בעיניי יש ערך לדברים אחרים ועל כן קוראים לי – אידיאליסטית. זה מצחיק אותי, לו רציתי להיות אחרת לא הייתי יכולה.לא יכולתי שלא לחפש את הנכון בעיניי, ולא יכולתי שלא לנסות להגשים אותו, אין זו זכותי – זה טבעי.
המאמינה אני באלוהים? אינני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטויי לכוחות מוסריים הקיימים בעיניי. אני מאמינה, למרות הכול, שהעולם נברא לטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב,
כל אלו מילים. החיים ידברו, החיים יעידו. אני יודעת שדברי הם דברי אדם שהכיר מעט מאוד מהסבל והרוע אשר בעולם.הדרך עודנה לפניי.
שדות ים 25.12.1941זה כמה ימים הנני שוב בשדות ים והפעם לא עוד אורחת אלא מועמדת. אותי משך עתידה של קיסריה, התפקידים אשר לפניה, המצב ההתחלתי, הרכב החברה.
אני נכנסת מתוך החלטה ותקווה שיהיה זה מקומי הקבוע ובכל זאת, לי עצמי מעניין לשמוע את קול ההיסוס התת-הכרתי – ואולי בכל זאת לא?
שדות ים 2.1.1942
אנסה לכתוב מעט, אמנם ידי קפואות כמעט מהקור - בחוץ סערה איומה, חמישה אוהלים רובצים אחרי הלילה הזה. "שלנו" לא נפל אבל הרוח נהמה סביבו מכל צד, החול כיסה את הכול והמיטה שלי התנועעה בקצב מונוטוני ללא הפסק.
לבשתי שכבה על גבי שכבה, נכנסתי לאחד החדרים כי באוהל אי אפשר להימצא, ואני חושבת לכתוב על זה שהנה, בלי להרגיש דבר עברנו לשנת 1942.
קשה להאמין שהגשם האפור הזה יפסק פעם וכך הדבר עם המלחמה.
ספק אחד גדול מלווה אותי כל הזמן בעבודה. תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת. ואני שואלת את עצמי - האם באמת זהו תפקידי? אני מוכנה לעשות את העבודה אבל אני מרגישה בי כוח בלתי מנוצל והוא כל כך מעיק.
יתכן ותקופה זו היא רק תקופת מעבר ובכל זאת – הנה עברו עלי שלוש שנים בארץ, השנים הפוריות ביותר ללימודים, להשתלמות, ואמנם היו אלו גם שנות לימוד, לימוד חיים, שנים חשובות, הקובעות בחיי, אבל אני מרגישה שבהתפתחותי לא הגעתי למה שיכלתי והייתי צריכה להגיע. אין זה רק צערי שלי, אותה בעיה יש לרבבות בני נוער יהודי. אבל על כל אחד להילחם את מלחמתו.
על אמא, על אחי – אני שותקת. כל כך קשה לאמר מילה. אני נבהלת מהמרחק העצום שמפריד ביננו. לפעמים לא אוכל להאמין שנתראה עוד. ההיגיון אומר שכן אך אין די בזאת.
שדות ים 22.4.1942
אני חושבת לא מעט על גיוס. כל הארץ נתבעת לגיוס, למען מאמץ המלחמה ההולכת וקרבה אלינו. דעתי היא שבקיבוץ אני מגויסת בחזית העבודה אשר אינה קלה מהגיוס שאליו נתבעות הבחורות בצבא, ובכל זאת יש מעין הרגשה של אי מילוי תפקיד.
ואולי הסיבה היא זו, שאין עדיין בקיבוץ מתיחות מכסימלית לקראת המלחמה.הרבה בחורות בין כה וכה אינן יכולות ללכת לצבא, ואלו שיכולות, שאין קשרי משפחה שמעכבים בעדן, צריכות ללכת.
אני בכל זאת חושבת ללכת לא לצבא האנגלי כי אם לנוטרות. אמנם התפקידים בצבא יכולים כיום לספק יותר, אבל החשוב, ברגע זה, הוא הביטחון שגדודים אלו משמשים את הגנת הארץ, באופן ישיר, בלתי אמצעי, בו בזמן שהצבא האנגלי יכול לצאת כל רגע את הארץ.
שדות ים 22.8.1942"שלומי טוב רק שערותיי הלבינו קצת" כותבת אמא. מהו שהלבין את שערותיה – זה מבצבץ בין השורות. עד מתי ימשך כל זה? מסווה חיוך על הפנים, והקרובים כה רחוקים.
לפעמים יש לי צורך לקרוא את הווידוי של יום הכיםורים: אשמתי, גזלתי, כיחשתי, ניאצתי – כל החטאים כאחד כולם כלפי אדם אחד.
נדמה לי שעד עכשיו לא התגעגעתי ממש. אבל עכשיו, יש שזה תוקף אותי ואני חרדה לאין סוף, אם אספיק עוד.
שדות ים קיסריה, 8.1.1943היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אמא.
במידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל זאת לאפשרי והכרחי, וחשבתי לקום ולעשות.
...לפעמים, כשאני חושבת על אמא ועל אחי תוקף אותי פחד איום, האם נתראה עוד? ושאלה מנקרת ונוקבת – המותר היה, האם היה זה דבר אחר מאשר אנוכיות ללא גבול?
פעם, בעובדי במספנה, שאל אותי א. ככה סתם, אם אני "טובה". התחלתי להרהר בשאלה. אולי לא, אינני טובה. לאלו שקרובים אלי, שאוהבים אותי, שטובים אלי, אכזרית אני. רק למראית עין טובה אני. למעשה יש לי לב קשה כאבן ליקרים לי, ואולי גם לעצמי.
שדות ים קיסריה 22.2.1943
כמה מוזרה לפעמים השתלשלות הדברים. ב8.1.43 רשמתי מלים אחדות על הרעיון הפתאומי שזיעזע אותי. לפני כמה ימים ביקר כאן חבר מחצר כנרת, חבר בפל"מח ולערב קבענו לשוחח על החדשות אצלו ואצלי.
אחרי מלים מעטות התברר שנושא השיחה אחר – מתארגנת פלוגת פל"מח שתפקידה... בדיוק כמו שהרגשתי אז... הדבר הדהים אותי ממש. הזדהות כזאת! ותשובתי היתה כמובן שהנני מוכנה ללא כל היסוסים.
הדבר עוד בגדר תכנית, אולם הוא הבטיח לפנות בעיניין זה לועדת הגיוס, כי הוא רואה אותי כמתאימה לתפקיד זה מהרבה בחינות.
אני מרגישה מעין גורליות בדבר, כמו אז, בזמן עלייתי. גם אז לא הייתי ברשות עצמי. כבשה אותי מחשבה שלא נתנה לי מנוח וידעתי שאעלה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכי.
וכעת אני מרגישה שוב את המתיחות הזאת לקראת דבר חשוב והכרחי ואת הפטליות שבו.
יתכן שכל זה יתבדה בידיעה קצרה - העניין נדחה, או שלא ייקחו אותי. אבל אני חושבת שיש בי את תכונות המכשירות אותי במידה מרובה דווקא לתפקיד זה ואלחם בכל יכולתי בעדו.
שדות ים קיסריה, 29.5.1943
אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר.נדמה לי שכלפי חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאת את עבודתי היומיומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכל כאילו ממרחק.
את הכל אני רואה כבר מבחינה זו – האם הוא דרוש לי לקראת התפקיד החדש או לא. אינני רוצה להתקשר לאנשים, יותר קל ללכת. לא, זה שקר, דווקא עכשיו הייתי רוצה אדם קרוב לי.
יש דברים שאין לבטא אותם. האדם נוטה לטשטש אותם ומדמה לעצמו שכל עוד המלה לא נאמרה אין הדבר קיים. אני מבקשת ומתפללת רק לדבר אחד, לבל תמשך זמן רב הצפייה, שאגיע למעשים בקרוב. והשאר – אינני מפחדת מכלום, אני בטוחה בעצמי ואני מוכנה לכל.
שדות ים קיסריה 11.1.1944
השבוע אסע למצריים. מגויסת-חיילת, על תנאי הגיוס, על הרגשותיי מסביב לזה, על החדשות לכך – ועל מה שלפני – אין ברצוני לכתוב. אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן.
(כך מסתיים היומן)
ניתוח:
מתוך הקטעים ביומן שלה אפשר לראות את צינותה של חנה סנש.
חנה בחורה יוזמת, מעשית, מתמקדת במטרתה.
בקטעים אלה אנו רואים עד כמה חנה שאפה להגיע לא"י למרות כל הקשיים שסבבו אותה.
חנה עושה הכל על מנת להילחם על א"י, ולהגיע אליה.
